"סוחר חלקי רכב, יעקב טייב, 33, נמחץ למוות כשניסה לבלום את השער החשמלי בכניסה למושב ברקת. טייב תושב לוד, הפעיל מחסן חלפים במושב, ובחקירה התברר כי כשהתקרב לשער החשמלי והבחין שהוא עומד להסגר, מיהר לצאת מהרכב ונעמד מולו, בהנחה שחיישן הבטיחות יזהה אותו ויעצור את פעולת השער. אלא שהחיישן לא ביצע את פעולתו והאיש נמחץ למוות תחת משקל המחסום. בוועד המושב טענו כי החיישן נהרס בפעולות ונדליזם שביצעו אלמונים ואילו מנכ"ל המועצה האיזורית מסר כי שלושה שבועות לפני המקרה השער נבדק על ידי גורם מקצועי ונמצא תקין".

ציטוט זה מתוך עיתון מקומי מאיר בזרקור משונה את ההסתמכות והאמונה שלנו, בני האדם המשוכללים ומוטמעים בטכנולוגיה, כי החיישנים עובדים. אדם שולח רגל אל דלת המעלית מתוך כוונה לגרום לדלת להפתח כשהיא בפירוש מרמזת שהיא נסגרת. הוא שוב סומך על החיישנים שיפתחו את הדלת כשרגלו מושטת. הוא לא חושש שהמעלית תסגר ותשלח אותו בתנופתה כלפי מעלה, ותקרע את גופו לגזרים. כניסת החיישנים ליומיום האנושי ממשיכה כסדרה, בעיקר כשהדבר כרוך בסביבה ציבורית. "הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן" משירו המיתולוגי של מאיר אריאל. בשירותים הציבוריים במקומות רבים המשתנה, הברז, הסבוניה ומייבש הידיים מנחשים את הקיום האנושי. אך לא באופן עקבי. אנשים מביטים בברז בתמהון כאשר הסבון על ידיהם והברז לא נפתח. הם מבצעים פעולות סיבוב משוכללות להעיר את הברז הסורר, אך גם תנועות לשלום, תנועות עצבניות לימין ושמאל וגם תנועות איום לא מזיזות לו. מה עושים אז? מייבשים את הסבון על הידיים ומקנחים במכנסיים?

המעצב והתעשיין, ג'יימס דייסון יוצא עכשיו עם ברז שמורכב בו גם מייבש ידיים. Fast Company

ההסתמכות הזאת, המיותרת במקרים רבים, של מתכנני מוצרים על חיישנים יוצאת מנקודת ההנחה שהמשתמש לא אוהב להפעיל כלום. זו שגיאה. אין הנאה יותר גדולה מלפתוח בסיבוב את הברז, ויצאו ממנו מים, או כמעשה משה, תנו לנו להכות בברז… אז ההנאה תהיה מושלמת.