אופנה תעשייתית

על ״פריטים – האם אופנה מודרנית?״

תערוכה חדשה באגף לעיצוב של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק

כובע הטמבל הישראלי (פריט מס׳ 019 תחת Bucket hat) , הכפיה הערבית (פריט מס׳ 052), והכיפה (פריט מס׳ 055) לפחות בצורתם הגנרית, אינם פריטי אמנות, אך אפשר למצא אותם מוצגים כאובייקטים בתערוכה בקומה השישית של המוזיאון לאמנות מודרנית  MoMA בניו יורק. התערוכה החדשה שנפתחה בחודשה אחרון, "פריטים – האם אופנה מודרנית?", ושאצרה פאולה אנטונלי, היא השתקפות חדשה ונועזת על פרדיגמת האופנה בחברה המודרנית הנוכחית. אנטונלי, משבשת את הציפיות של עולם האופנה להופיע בכל הדרה וזוהרה באחד המוזיאון החשובים בעולם. ישנו ספק גדול, אם שוחרי האופנה יוכלו לקבל זאת בחיוב, משום שהוא מפורר דימויים שכיחים ופארדיגמות שנבנו בעמל רב. המונח "אופנה" מעורר בדמיון תמונות של דוגמניות-על זוהרות צועדות, טופפות, כשעל גופן הצנום קונסטרוקציות מחרידות שכל מטרתן היא להדהים את עיניהם של העיתונאים ומבקרי האופנה חדי העין. ׳אופנתי׳ הוא ביטוי מילולי למשהו מתחלף, שאינו שורד את מימד הזמן, ושאין בו מהות או איכות נצחית. התערוכה יוצרת את ההיפך הגמור מדימוי זה. בעת הליכה בקומת התצוגה במוזיאון, המבקר מתבונן  סביב ונוכח כי אחוז גבוה של פריטי התערוכה משמשים את המבקרים עצמם. כזו היא חולצת הטריקו הלבנה שנוצרה לראשונה  על ידי חברת הנסה, עבור טירוני הצי האמריקאי ב- 1903. הטי-שירט הלבן כסמל החוזר על עצמו לאורך המאה האחרונה, הוא  אחד מתוך 111 פריטי אופנה המציגים בצורה נהירה, כי הדברים שאנחנו משתמשים בהם לצורכי לבוש בחיי היומיום הם אובייקטי עיצוב שיש להם אמת פנימית בלתי ניתנת למחיקה, ושלהם מקור אמיתי, שנוצר בנקודה מסויימת מתוך צורך מוצק. וזה סוג של אמת המוטבעת בהם מיום הוולדם. אנחנו נטועים במחשבה שגויה אם כן, שאופנה היא מרכיב תרבותי המשתנה במהירות, גחמני ומתחלף באופן עונתי. התערוכה איננה מתעלמת מהאספקט הזה של עולם האופנה, אך היא מציגה את העובדה ההיסטורית, שכל תצורת השינוי והתחלופה האינטנסיבית מתרחשת סביב אריכיטיפים קבועים, ומעלה על נס  את מרביתם של אותם פריטים שלא השתנו באופן מהותי ושרדו עשורים רבים של חיים. הטענה המרכזית שעולה בי כצופה  היא, ש׳פריטים׳ באופנה הם כמו ׳סטאנדרטים׳ בעולם הג׳אז. יש אלפי גרסאות לסטאנדרט הג׳אז ׳עלי שלכת׳, ויש אלפי גרסאות לסטנדארט האופנה ׳מעיל חפירות׳ (Trench Coat). זו טענה פשוטה, אולי טריויאלית, אבל אף אחד לא העיז להציג אותה באופן הזה, כלפי עולם הזוהר של האופנה, ובבמה כל כך מרכזית כמו ה- MoMA, וזו רעידת אדמה מבחינה אוצרותית ותיאורטית.

האם האופנה מודרנית?

אמא שלי נוהגת לומר כי "המילה ׳מודרני׳ כבר לא כל כך מודרנית". אנטונלי שואלת את השאלה הזאת במעשה נועז ואמיץ, לא משום שהיא חושבת שזה לא מודרני, אלא משום שהיא רוצה לייצר טענה חדשה ועוצמתית. המודרניות היא אחד המושגים החמקמקים בתיאוריות התרבות המערבית, והיא נולדה בעולם העיצוב והארכיטקטורה. אחרי 30 שנים או יותר של התקפה בלתי מתפשרת על המודרניזם מצד תיאורטיקנים רבים המגדירים את ההתקפה כפוסט-מודרניזם, אנטונלי מציב דגל ענק מעל הכל, עם סימן שאלה גדול עליו. היא משתמשת באופנה כפלטפורמה הטובה ביותר לטענה תיאורטית זו, כדי ליצור מחדש אמיתות מקורקעות למרבית הפריטים האינטימיים שאנו משתמשים בהם – הבגדים שלנו. בדרך זו, אנטונלי לא מאשימה את הפוסט-מודרניזם במצב הדקדנטי שבו אנו נמצאים, אלא מייצרת דרך פשוטה וברורה על מפת ההסטוריה של הלבוש, ומראה כיצד לבנות עוגנים בתוך האוקיינוס הזה. במהלך האוצרותי של התערוכה מתרחש אם כן, במקביל לתיעוד אובססיבי של אובייקטי ופריטים, מהלך תיאורטי נועז, בהיכל שבשם שלו עצמו מופיעה המילים ׳אמנות מודרנית׳. שם התערוכה מתכתב עם תערוכה העיצוב הקודמת במוזיאון, שעסקה באופנה, שאצר, ברנרד רודובסקי, מיד בסיום מלחמת העולם השניה  (1944) בשם:״ האם בגדים הם מודרניים״? בתערוכה, רודובסקי קובל על העובדה שהבגד נדחה על ידי עולם האמנות כאובייקט של יצירה אמנותית. אנטונלי, מרחיבה את השאלה, במהלך רפלקטיבי כלפי עולם האופנה עצמו. סקירת 111 פריטי אופנה נבחרים, כוללת את ההקשרים התרבותיים והקרקע מהם הם צמחו, אך גם את השתלשלות תהליכי הייצור שלהם, השינוי החומרי שעברו, ההשפעה האקולוגית שלהם על העולם, היכולת שלהם להיות מיוצרים במיליוני עותקים כמוצר תעשייתי, ובעצם כל מכלול ההשפעה המלא של אובייקט אופנה. במובן זה, ההתייחסות לפריטי האופנה הנצחיים היא כמו לכל מוצר תעשייתי אחר, וזה אולי כוחה העיקרי של התערוכה.

ומה חסר בה? התערוכה אינה שמה דגש על הצד הנרקיסיסטי של האופנה, ואינה מאדירה מעצבים/מעצבות אופנה, או בתי אופנה יוקרתיים, אלה בהקשר שלהם לפריטים. היא מרימה אל הרקיע את ה׳פריטים׳ כגיבוריה הצנועים. השמות הגדולים של כוכבי העל של האופנה, מוצנעים בתצוגה, וזה אומר שאנטונלי ׳מסתבכת׳ במודע באחת הקליקות ׳מחוזקות האגו׳ שקיימות בתרבות. האופנה מבוססת לא מעט על מותגים, וחלק מרכזי מהמותגים הם המעצבים עצמם. לבסס תערוכה על 111 פריטי אופנה ולא על 111 מעצבי-על דורש יותר מאשר רק יכולת ניתוח נדירה אלא גם אומץ ציבורי.

פריטים

ה'פריטים' המופיעים ברשימה אנאלפביתית הם אובייקטי אופנה שהתגלגלו לחיות  ל'נצח '. חולצת הטריקו הגרפית, כובע הדלי (שכובע הטמבל הוא נגזרת שלו), חולצת הספורט, מעיל החפירות, או העניבה. אובייקטים אלה נוצרו לצורך ספציפי, וכאשר הפכו ממוצר יחידני למוצר המוני, הם נוצקו להיות פריטים שנולדו עבורם וריאציות שונות ומגוונות. לעומת פריטי עיצוב טכנולוגיים, פריטי האופנה האייקוניים אינם נעלמים במהירות. כאשר הווקמן של סוני הגיע לשוק ב -1979, הוא הפך לאייקון, המסמל את המוסיקה הניידת. אבל כאשר הטכנולוגיה העבירה את המוסיקה מתוך סרט מגנטי ל-דיסק  CD ולאחר מכן לקבצי MP3, נעלם הווקמן של סוני והתאדה כמוצר. לעומתו,  נעל הכדורסל "אולסטאר" של קונברס נוצרה על ידי מרקיז מילס קונברס בשנת 1908 במלדן, מסצ'וסטס. מאז היא עברה הרבה גילגולים עיצוביים ואפילו חיקויים. ב -2003 המותג נרכש על ידי NIKE, ועדיין מעל למאה שנים לאחר שהוא נולד, מיליוני נעליים של אולסטאר מיוצרים ונמכרים בכל רחבי העולם, בגירסאות רבות ושונות של המקור. מה עושה את הפריט הזה כל כך בר-קיימא?

הפריטים מסודרים מ A ל – Z' ולכן פריט מס׳ 001 של התערוכה הוא ג׳ינס ליוויס 501. (ההתייחסות לשם הפריט היא רק המספר שלו 501). הג׳ינס נולד כמכנסיים עשויים בד דנים (סוג של קנבס כותנה) צבוע בצבע אינדיגו כחול, על ידי מהגר יהודי מלטביה, בשם ג׳ייקובס דייויס, שעקב קרעים חוזרים ונשנים של מכנסי לקוחותיו המציא את הרעיון לחדיר מסמרות מתכת בפינות השונות של הכיסים והחלק העליון של המכנסיים. הוא פנה לבקשת סיוע כספי לרישום ההמצאה, לסוחר הבדים שלו, לוי שטראוס. הג׳ינס התפשט במהירות בקרב עובדי כפיים, עובדי מכרות זהב, קאובוי׳ס ואפילו מלחי הצי, וזלג במהירות אל קהל רחב יותר ויותר של משתמשים, שראה במכנסיים עמידות ונוחות סמל סטטוס. ליוויס החלו לייצר גם גרסאות לנשים, ולקראת שנות השישים, המכנסיים הכחולים הדוהים בכל כביסה נוספת, הפכו להיות אחד הסמלים של ילדי הפרחים. מי שסבר שהקיץ הקץ על הג׳ינס כמוצר אופנתי, כשדור הילדים של ילדי הפרחים גדל וצמח, אכל את הכובע שלו. הגי׳נס הצליח להתאים במהירות לאופנה המתחלפת, ובאמצעות מותגים חדשים שלקחו את ההובלה על ייצור הג׳ינס, ולמי שתופש את הג׳ינס כמוצר אופנה, ניתן לראות היום שלוש דורות של גילאים, סבתא, בת ונכדה הולכות ביחד ולכולן ג׳ינס.  הפוך לגילן, דוקא לצעירה מבינהן, כמות השחיקה על המכנסיים יהיה הרב ביותר. בכלל, תהליך השחיקה של מכנסי הגי׳נס עולה יותר מעלות הייצור של המכנס עצמו. השטיפה והכביסה עם גרגרי שחיקה Stone wash, תהליך השפשוף והקריעה של הג׳ינס בצורה עקבית ובהתאם להוראות המעצב. זה לא נעשה באופן ספונטני – לא אומרים לפועל במפעל הג׳ינס: ׳בא תקרע ותשפשף איפה שאתה רוצה׳.  גם לקרעים בג׳ינס יש שרטוט עיצוב שמראה היכן צריך לקרוע, וזה חוזר על עצמו באותה צורה בכל המכנסיים של אותו הדגם. אז הג׳ינס יכול להיות בצבע שחור, או אפור, צר עד אימה או רחב, גמיש או נוקשה, אבל עדיין יהיו לו את המאפיינים הבולטים של הג׳ינס והוא ימכר בחנויות באגף של ג׳ינסים. המאפיינים המוכרים הם אותם מסמרות (ניטים) ממתכת, תפר כפול בחוט עבה, כיסים עליונים, ובד דנים. לייצור זוג אחד של מכנסי ג׳ינס דרושים 2000 ליטר של מים, והתהליך מייצר זיהום רב שיכול לפגוע בסביבה אם לא מטפלים בו כיאות. ב- 2016 לבדה, נמכרו בעולם 1.2 מיליארד זוגות של מכנסי ג׳ינס. תעשיית האופנה זוהי התעשייה המזהמת ביותר אחרי תעשיית הנפט. אין הרבה מוצרים תעשייתיים בעולם שמשוכפלים בוריאציות בכמות גדולה כל כך.

התערוכה מדגישה את המוצא המגוון של הפריטים הנצחיים של האופנה. בין פריטים אלה אפשר למצא את כובע הקש עם הרצועה השחורה מפנמה (פריט מס׳ 068), חולצת אוקספורד מאנגליה (פריט מס׳ 067), או החיג׳אב מארצות האיסלאם (פריט מס׳ 049). ישנם פריטים שמקורם באפריקה, אסיה וצפון אירופה או המזרח התיכון. פריטים רבים מגיעים משימוש במצבים קיצוניים או לצרכים כמו ספורט או צבא. שם מתאר השימוש מכתיב צורה קונקרטית. מעיל החפירות, הפך להיות פריט חובה במלתחה של גברים ונשים במערב בסגנונות שונים. אך מקורו בלוחמי התעלות של מלחמת העולם הראשונה, עת המעיל שמר על המכנסיים מכיסוי בבוץ. כשפריט כמו הקפוצ׳ון Hodie, נתפש כאובייקט שימושי מחד, אך יכול להמתח להיות אובייקט פוליטי, המציין אקטיביסטים המתנתקים מהסביבה או נסים מהמשטרה. התערוכה מותחת את גבולות ההגדרה לפריטי אופנה כשאחד המוצגים הוא כיסוי הקעקועים על הגוף (פריט מס׳ 098). פריטים מסויימים הפכו להיות מזוהים עם דמויות מפורסמות כמו חולצת מאו המזוהה כל כך עם מנהיגה ההיסטורי של סין, או סוודר צווארון הגולף – Turtleneck (פריט מס׳ 104) שהפך להיות, יחד עם מכנסי ג׳ינס (פריט מס׳ 001) הסמל המסחרי של סטיב ג׳ובס. אולי פריטי חולצת ה- T-shirt הלבנה (פריט מס׳ 106) וחולצת T-shirt הגרפית (פריט מס׳ 044), הם המקיפים ביותר, ועולים על כל יתר הפריטים.

יש כמובן שאלות נוקבות על בחירת הפריטים השונים מתוך קולקציה גדולה יותר. לדוגמא, הבחירה בנעלי דר. מרטין (פריט מס׳ 035) והתעלמות ממגפי הבלנסטון ( Blunstone ) הנפוצים כל כך גם בקרב בני נוער. בערב אחד התאספו בסלון הבית אצלנו, 9 נערות שישבו על הספות כשמבט מקיף סביבן גילה כי לכולן אותו סוג מגף בלנסטון באותו הצבע. נעל אחרת שהייתי מוסיף לרשימה היא הפלדיום הצרפתי, שזכה להעתקים רבים וחזר לזירת האופנה בשנים האחרונות בגרסאות צבעוניות וחומריות שונות. בתחום האבזרים נעדרים השלייקס וגם החגורה, יחד עם סרבל העבודה. אפשר לספור לפחות עוד חמישים פריטים חסרים ללא קושי, אך אין הדבר מחליש את האמירה הכללית, העולה מן התערוכה. האופנה אינה מתחלפת כפי שאנחנו מדמיינים, אלא מתבצעים בה רק ניואנסים וגרסאות של אותם פריטים. פריטים נצחיים מעטים נולדים בכל עשור. אחד מהם הוא הפליז – Fleece – שהוא תוצר של פוליאסטר סרוק, שהומצא על ידי אהרון פורשטיין, המנכ״ל של מאלדן מילס ב- 1979 והפך להיות למוצר במותג בגדי הטיולים פאטגוניה. השאיפה של דור ההיפסטרים להתלבש עם פריטים ׳אותנטיים׳ רק מחזקת מגוון חנויות שמוכרות בגדי פועלים משנות החמישים והשישים, כשמשבר הזהות שיוצרת עבודה על קוד או וקטורים גרפיים על גבי מחשב, מפוצה על ידי מראה של ׳חוטב עצים׳, עובד תחנת דלק, או כורה מגודלי זקן. התהליך האופנתי של ה- Nromcore רק מחזק את אמירת התערוכה – אלה הפריטים שתמשיכו לצרוך ללא הגבלת זמן. זהו גם סימן שאלה גדול על הרומנטיקה על מושגים מעורפלים של ׳הביטוי האישי׳, ביטוי חופשי בהקשר של קונפורמיזם מודע ורצוני, שהוא כנראה מייצג נכון יותר את רוח התקופה, ושאיפתו האמיתית של האינדבידואל בעידן הרשת החברתית.

בסרט תיעודי שצפיתי בו לאחרונה בנטפליקס על שבטים ילידים מנותקים מהציויליזציה ביערות האמאזונס בברזיל, צולם אחד מהם אומר, חודש אחרי שקבוצה של עוזרים מהממשלה מצאה אותם עירומים כביום היוולדם: "זה טוב" והוא מצביע על חולצת הטריקו שלו (פריט מס׳ 044), ואז הוא הסיר את כפכף הגומי (פריט מס׳ 041) שעל רגלו  ואמר "זה גם טוב".