בולינגר הוא אחת הסנוניות הראשונות בעידן חדש זה. העידן החשמלי מפשט באופן רדיקלי את מבנה מערכות הרכב. הרכב החשמלי דומה יותר למקדחה. הוא מייתר את מערכות הדלק כמו מיכל, משאבה, צנרת, מסננים. הוא מייתר את מערכות הקירור הממלאות את חלל תא המנוע. אך גם את מערכת הגיר, ניתן לעקוף באמצעות שתילה של מנועים ישירים על כל גלגל, וכך לייצר רכב 4X4 ללא הצורך המיותר בגיר מסובך, נעילות ודיפרנציאל ועוד מכלולים מיכניים מסובכים.

בולינגר אוספת את כל היתרונות הללו של הרכב החשמלי ומיישמת אותו בכלי רכב תכליתי. הרכב B1 שואב את ההשראה שלו מעולם הג׳יפים הצבאיים, ובאופן יותר מדוייק, ג׳יפ הדיפנדר המתולוגי של חברת לנדרובר הבריטית. הרכב עשוי כולו אלומיניום, כולל השילדה. אם הדפנדר היה עטוי אלומיניום בעיקר בגלל עודפי לוחות אלומיניום שהשתמרו מתעשיית התעופה, הבחירה באלומיניום בבולינגר שייכת לתהליכים מובהקים יותר של החלטות הנדסיות. הבולינגר B1 הוא קל יותר משמעותית מהדיפנדר שהשלדה שלו עשויה פלדה, וזה משמעותי כאשר הרכב סוחב 2 בטריות כבדות.

העיצוב החיצוני של ה- B1 חף מכל גחמה, אך הוא ניזון מעידונים יחודיים בפרטים כמו מפגשים בין משטחים ישרים וטקסטורות חירור. הרעיון המרכזי בעיצוב הרכב הוא היכולת להפוך אותו מג׳יפ שמכיל שתי שורות של מושבים למשאית קטנה באמצעות פירוק והרכבה מחדש של המחיצה החיצונית. זוהי הברקה עיצובית שיש לה תכלית ברורה. כוון דומה קיים באפשרויות שמציע ג׳יפ רנגלר, אם בדפנדר הרוכש היה צריך לבחור בין גרסא פתוחה (עם ברזנט) לגרסה סגורה, ה- B1 מציע לך את שניהם.

פרט בולט של ה- B1 הוא הפתח הקדמי שחושף מעבר במקום שרגיל לפגוש בו מנוע. בסרטי המכירה של הג׳יפ החשמלי הם מציגים משתמש שמעביר קרשי עץ לשדה פתוח ומפעיל את המשור דרך שקע חשמלי שמותקן בחלק האחורי.

העיצוב הפנימי משדר נוסטלגיה המזכירה את הדרך שבה פועלים יצרני המצלמות כמו פוג׳יפילם. שעונים אנאלוגיים וכפתורי מתג. העיצוב רזה, אבל אולי רזה מידי.

״הפרויקט בוחן את החיבור בין עולם הקראפט והעולם הדיגיטלי דרך סדרה של שרפרפים. במרכז הפרויקט עומד פיתוחו של אלגוריתם הרותם את כוח המחשוב לטובת עיצוב ויצירת אובייקטים חופשיים ממגבלת התכנון הקיימת בנגרות המסורתית. האלגוריתם שפותח מאפשר למעצב/נגר לתכנן מחברים למבנים גיאומטריים מורכבים מבלי להידרש לאתגר הטכני הקיים בנגרות, של המשקה מלאה בנקודות המפגש של חלקי העץ השונים. בשילוב טכנולוגיות דיגיטאליות של מחשוב והדפסה תלת-מימדית עם נגרות קלאסית מתקבלים מבנים קונסטרוקטיבים ייחודיים המייצגים גישה חדשה לתהליך היצירה אשר משלבת עבודת יד מסורתית עם יכולות מתקדמות ועדכניות״.

צלם: דור קדמי

על ״פריטים – האם אופנה מודרנית?״

תערוכה חדשה באגף לעיצוב של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק

כובע הטמבל הישראלי (פריט מס׳ 019 תחת Bucket hat) , הכפיה הערבית (פריט מס׳ 052), והכיפה (פריט מס׳ 055) לפחות בצורתם הגנרית, אינם פריטי אמנות, אך אפשר למצא אותם מוצגים כאובייקטים בתערוכה בקומה השישית של המוזיאון לאמנות מודרנית  MoMA בניו יורק. התערוכה החדשה שנפתחה בחודשה אחרון, "פריטים – האם אופנה מודרנית?", ושאצרה פאולה אנטונלי, היא השתקפות חדשה ונועזת על פרדיגמת האופנה בחברה המודרנית הנוכחית. אנטונלי, משבשת את הציפיות של עולם האופנה להופיע בכל הדרה וזוהרה באחד המוזיאון החשובים בעולם. ישנו ספק גדול, אם שוחרי האופנה יוכלו לקבל זאת בחיוב, משום שהוא מפורר דימויים שכיחים ופארדיגמות שנבנו בעמל רב. המונח "אופנה" מעורר בדמיון תמונות של דוגמניות-על זוהרות צועדות, טופפות, כשעל גופן הצנום קונסטרוקציות מחרידות שכל מטרתן היא להדהים את עיניהם של העיתונאים ומבקרי האופנה חדי העין. ׳אופנתי׳ הוא ביטוי מילולי למשהו מתחלף, שאינו שורד את מימד הזמן, ושאין בו מהות או איכות נצחית. התערוכה יוצרת את ההיפך הגמור מדימוי זה. בעת הליכה בקומת התצוגה במוזיאון, המבקר מתבונן  סביב ונוכח כי אחוז גבוה של פריטי התערוכה משמשים את המבקרים עצמם. כזו היא חולצת הטריקו הלבנה שנוצרה לראשונה  על ידי חברת הנסה, עבור טירוני הצי האמריקאי ב- 1903. הטי-שירט הלבן כסמל החוזר על עצמו לאורך המאה האחרונה, הוא  אחד מתוך 111 פריטי אופנה המציגים בצורה נהירה, כי הדברים שאנחנו משתמשים בהם לצורכי לבוש בחיי היומיום הם אובייקטי עיצוב שיש להם אמת פנימית בלתי ניתנת למחיקה, ושלהם מקור אמיתי, שנוצר בנקודה מסויימת מתוך צורך מוצק. וזה סוג של אמת המוטבעת בהם מיום הוולדם. אנחנו נטועים במחשבה שגויה אם כן, שאופנה היא מרכיב תרבותי המשתנה במהירות, גחמני ומתחלף באופן עונתי. התערוכה איננה מתעלמת מהאספקט הזה של עולם האופנה, אך היא מציגה את העובדה ההיסטורית, שכל תצורת השינוי והתחלופה האינטנסיבית מתרחשת סביב אריכיטיפים קבועים, ומעלה על נס  את מרביתם של אותם פריטים שלא השתנו באופן מהותי ושרדו עשורים רבים של חיים. הטענה המרכזית שעולה בי כצופה  היא, ש׳פריטים׳ באופנה הם כמו ׳סטאנדרטים׳ בעולם הג׳אז. יש אלפי גרסאות לסטאנדרט הג׳אז ׳עלי שלכת׳, ויש אלפי גרסאות לסטנדארט האופנה ׳מעיל חפירות׳ (Trench Coat). זו טענה פשוטה, אולי טריויאלית, אבל אף אחד לא העיז להציג אותה באופן הזה, כלפי עולם הזוהר של האופנה, ובבמה כל כך מרכזית כמו ה- MoMA, וזו רעידת אדמה מבחינה אוצרותית ותיאורטית.

האם האופנה מודרנית?

אמא שלי נוהגת לומר כי "המילה ׳מודרני׳ כבר לא כל כך מודרנית". אנטונלי שואלת את השאלה הזאת במעשה נועז ואמיץ, לא משום שהיא חושבת שזה לא מודרני, אלא משום שהיא רוצה לייצר טענה חדשה ועוצמתית. המודרניות היא אחד המושגים החמקמקים בתיאוריות התרבות המערבית, והיא נולדה בעולם העיצוב והארכיטקטורה. אחרי 30 שנים או יותר של התקפה בלתי מתפשרת על המודרניזם מצד תיאורטיקנים רבים המגדירים את ההתקפה כפוסט-מודרניזם, אנטונלי מציב דגל ענק מעל הכל, עם סימן שאלה גדול עליו. היא משתמשת באופנה כפלטפורמה הטובה ביותר לטענה תיאורטית זו, כדי ליצור מחדש אמיתות מקורקעות למרבית הפריטים האינטימיים שאנו משתמשים בהם – הבגדים שלנו. בדרך זו, אנטונלי לא מאשימה את הפוסט-מודרניזם במצב הדקדנטי שבו אנו נמצאים, אלא מייצרת דרך פשוטה וברורה על מפת ההסטוריה של הלבוש, ומראה כיצד לבנות עוגנים בתוך האוקיינוס הזה. במהלך האוצרותי של התערוכה מתרחש אם כן, במקביל לתיעוד אובססיבי של אובייקטי ופריטים, מהלך תיאורטי נועז, בהיכל שבשם שלו עצמו מופיעה המילים ׳אמנות מודרנית׳. שם התערוכה מתכתב עם תערוכה העיצוב הקודמת במוזיאון, שעסקה באופנה, שאצר, ברנרד רודובסקי, מיד בסיום מלחמת העולם השניה  (1944) בשם:״ האם בגדים הם מודרניים״? בתערוכה, רודובסקי קובל על העובדה שהבגד נדחה על ידי עולם האמנות כאובייקט של יצירה אמנותית. אנטונלי, מרחיבה את השאלה, במהלך רפלקטיבי כלפי עולם האופנה עצמו. סקירת 111 פריטי אופנה נבחרים, כוללת את ההקשרים התרבותיים והקרקע מהם הם צמחו, אך גם את השתלשלות תהליכי הייצור שלהם, השינוי החומרי שעברו, ההשפעה האקולוגית שלהם על העולם, היכולת שלהם להיות מיוצרים במיליוני עותקים כמוצר תעשייתי, ובעצם כל מכלול ההשפעה המלא של אובייקט אופנה. במובן זה, ההתייחסות לפריטי האופנה הנצחיים היא כמו לכל מוצר תעשייתי אחר, וזה אולי כוחה העיקרי של התערוכה.

ומה חסר בה? התערוכה אינה שמה דגש על הצד הנרקיסיסטי של האופנה, ואינה מאדירה מעצבים/מעצבות אופנה, או בתי אופנה יוקרתיים, אלה בהקשר שלהם לפריטים. היא מרימה אל הרקיע את ה׳פריטים׳ כגיבוריה הצנועים. השמות הגדולים של כוכבי העל של האופנה, מוצנעים בתצוגה, וזה אומר שאנטונלי ׳מסתבכת׳ במודע באחת הקליקות ׳מחוזקות האגו׳ שקיימות בתרבות. האופנה מבוססת לא מעט על מותגים, וחלק מרכזי מהמותגים הם המעצבים עצמם. לבסס תערוכה על 111 פריטי אופנה ולא על 111 מעצבי-על דורש יותר מאשר רק יכולת ניתוח נדירה אלא גם אומץ ציבורי.

פריטים

ה'פריטים' המופיעים ברשימה אנאלפביתית הם אובייקטי אופנה שהתגלגלו לחיות  ל'נצח '. חולצת הטריקו הגרפית, כובע הדלי (שכובע הטמבל הוא נגזרת שלו), חולצת הספורט, מעיל החפירות, או העניבה. אובייקטים אלה נוצרו לצורך ספציפי, וכאשר הפכו ממוצר יחידני למוצר המוני, הם נוצקו להיות פריטים שנולדו עבורם וריאציות שונות ומגוונות. לעומת פריטי עיצוב טכנולוגיים, פריטי האופנה האייקוניים אינם נעלמים במהירות. כאשר הווקמן של סוני הגיע לשוק ב -1979, הוא הפך לאייקון, המסמל את המוסיקה הניידת. אבל כאשר הטכנולוגיה העבירה את המוסיקה מתוך סרט מגנטי ל-דיסק  CD ולאחר מכן לקבצי MP3, נעלם הווקמן של סוני והתאדה כמוצר. לעומתו,  נעל הכדורסל "אולסטאר" של קונברס נוצרה על ידי מרקיז מילס קונברס בשנת 1908 במלדן, מסצ'וסטס. מאז היא עברה הרבה גילגולים עיצוביים ואפילו חיקויים. ב -2003 המותג נרכש על ידי NIKE, ועדיין מעל למאה שנים לאחר שהוא נולד, מיליוני נעליים של אולסטאר מיוצרים ונמכרים בכל רחבי העולם, בגירסאות רבות ושונות של המקור. מה עושה את הפריט הזה כל כך בר-קיימא?

הפריטים מסודרים מ A ל – Z' ולכן פריט מס׳ 001 של התערוכה הוא ג׳ינס ליוויס 501. (ההתייחסות לשם הפריט היא רק המספר שלו 501). הג׳ינס נולד כמכנסיים עשויים בד דנים (סוג של קנבס כותנה) צבוע בצבע אינדיגו כחול, על ידי מהגר יהודי מלטביה, בשם ג׳ייקובס דייויס, שעקב קרעים חוזרים ונשנים של מכנסי לקוחותיו המציא את הרעיון לחדיר מסמרות מתכת בפינות השונות של הכיסים והחלק העליון של המכנסיים. הוא פנה לבקשת סיוע כספי לרישום ההמצאה, לסוחר הבדים שלו, לוי שטראוס. הג׳ינס התפשט במהירות בקרב עובדי כפיים, עובדי מכרות זהב, קאובוי׳ס ואפילו מלחי הצי, וזלג במהירות אל קהל רחב יותר ויותר של משתמשים, שראה במכנסיים עמידות ונוחות סמל סטטוס. ליוויס החלו לייצר גם גרסאות לנשים, ולקראת שנות השישים, המכנסיים הכחולים הדוהים בכל כביסה נוספת, הפכו להיות אחד הסמלים של ילדי הפרחים. מי שסבר שהקיץ הקץ על הג׳ינס כמוצר אופנתי, כשדור הילדים של ילדי הפרחים גדל וצמח, אכל את הכובע שלו. הגי׳נס הצליח להתאים במהירות לאופנה המתחלפת, ובאמצעות מותגים חדשים שלקחו את ההובלה על ייצור הג׳ינס, ולמי שתופש את הג׳ינס כמוצר אופנה, ניתן לראות היום שלוש דורות של גילאים, סבתא, בת ונכדה הולכות ביחד ולכולן ג׳ינס.  הפוך לגילן, דוקא לצעירה מבינהן, כמות השחיקה על המכנסיים יהיה הרב ביותר. בכלל, תהליך השחיקה של מכנסי הגי׳נס עולה יותר מעלות הייצור של המכנס עצמו. השטיפה והכביסה עם גרגרי שחיקה Stone wash, תהליך השפשוף והקריעה של הג׳ינס בצורה עקבית ובהתאם להוראות המעצב. זה לא נעשה באופן ספונטני – לא אומרים לפועל במפעל הג׳ינס: ׳בא תקרע ותשפשף איפה שאתה רוצה׳.  גם לקרעים בג׳ינס יש שרטוט עיצוב שמראה היכן צריך לקרוע, וזה חוזר על עצמו באותה צורה בכל המכנסיים של אותו הדגם. אז הג׳ינס יכול להיות בצבע שחור, או אפור, צר עד אימה או רחב, גמיש או נוקשה, אבל עדיין יהיו לו את המאפיינים הבולטים של הג׳ינס והוא ימכר בחנויות באגף של ג׳ינסים. המאפיינים המוכרים הם אותם מסמרות (ניטים) ממתכת, תפר כפול בחוט עבה, כיסים עליונים, ובד דנים. לייצור זוג אחד של מכנסי ג׳ינס דרושים 2000 ליטר של מים, והתהליך מייצר זיהום רב שיכול לפגוע בסביבה אם לא מטפלים בו כיאות. ב- 2016 לבדה, נמכרו בעולם 1.2 מיליארד זוגות של מכנסי ג׳ינס. תעשיית האופנה זוהי התעשייה המזהמת ביותר אחרי תעשיית הנפט. אין הרבה מוצרים תעשייתיים בעולם שמשוכפלים בוריאציות בכמות גדולה כל כך.

התערוכה מדגישה את המוצא המגוון של הפריטים הנצחיים של האופנה. בין פריטים אלה אפשר למצא את כובע הקש עם הרצועה השחורה מפנמה (פריט מס׳ 068), חולצת אוקספורד מאנגליה (פריט מס׳ 067), או החיג׳אב מארצות האיסלאם (פריט מס׳ 049). ישנם פריטים שמקורם באפריקה, אסיה וצפון אירופה או המזרח התיכון. פריטים רבים מגיעים משימוש במצבים קיצוניים או לצרכים כמו ספורט או צבא. שם מתאר השימוש מכתיב צורה קונקרטית. מעיל החפירות, הפך להיות פריט חובה במלתחה של גברים ונשים במערב בסגנונות שונים. אך מקורו בלוחמי התעלות של מלחמת העולם הראשונה, עת המעיל שמר על המכנסיים מכיסוי בבוץ. כשפריט כמו הקפוצ׳ון Hodie, נתפש כאובייקט שימושי מחד, אך יכול להמתח להיות אובייקט פוליטי, המציין אקטיביסטים המתנתקים מהסביבה או נסים מהמשטרה. התערוכה מותחת את גבולות ההגדרה לפריטי אופנה כשאחד המוצגים הוא כיסוי הקעקועים על הגוף (פריט מס׳ 098). פריטים מסויימים הפכו להיות מזוהים עם דמויות מפורסמות כמו חולצת מאו המזוהה כל כך עם מנהיגה ההיסטורי של סין, או סוודר צווארון הגולף – Turtleneck (פריט מס׳ 104) שהפך להיות, יחד עם מכנסי ג׳ינס (פריט מס׳ 001) הסמל המסחרי של סטיב ג׳ובס. אולי פריטי חולצת ה- T-shirt הלבנה (פריט מס׳ 106) וחולצת T-shirt הגרפית (פריט מס׳ 044), הם המקיפים ביותר, ועולים על כל יתר הפריטים.

יש כמובן שאלות נוקבות על בחירת הפריטים השונים מתוך קולקציה גדולה יותר. לדוגמא, הבחירה בנעלי דר. מרטין (פריט מס׳ 035) והתעלמות ממגפי הבלנסטון ( Blunstone ) הנפוצים כל כך גם בקרב בני נוער. בערב אחד התאספו בסלון הבית אצלנו, 9 נערות שישבו על הספות כשמבט מקיף סביבן גילה כי לכולן אותו סוג מגף בלנסטון באותו הצבע. נעל אחרת שהייתי מוסיף לרשימה היא הפלדיום הצרפתי, שזכה להעתקים רבים וחזר לזירת האופנה בשנים האחרונות בגרסאות צבעוניות וחומריות שונות. בתחום האבזרים נעדרים השלייקס וגם החגורה, יחד עם סרבל העבודה. אפשר לספור לפחות עוד חמישים פריטים חסרים ללא קושי, אך אין הדבר מחליש את האמירה הכללית, העולה מן התערוכה. האופנה אינה מתחלפת כפי שאנחנו מדמיינים, אלא מתבצעים בה רק ניואנסים וגרסאות של אותם פריטים. פריטים נצחיים מעטים נולדים בכל עשור. אחד מהם הוא הפליז – Fleece – שהוא תוצר של פוליאסטר סרוק, שהומצא על ידי אהרון פורשטיין, המנכ״ל של מאלדן מילס ב- 1979 והפך להיות למוצר במותג בגדי הטיולים פאטגוניה. השאיפה של דור ההיפסטרים להתלבש עם פריטים ׳אותנטיים׳ רק מחזקת מגוון חנויות שמוכרות בגדי פועלים משנות החמישים והשישים, כשמשבר הזהות שיוצרת עבודה על קוד או וקטורים גרפיים על גבי מחשב, מפוצה על ידי מראה של ׳חוטב עצים׳, עובד תחנת דלק, או כורה מגודלי זקן. התהליך האופנתי של ה- Nromcore רק מחזק את אמירת התערוכה – אלה הפריטים שתמשיכו לצרוך ללא הגבלת זמן. זהו גם סימן שאלה גדול על הרומנטיקה על מושגים מעורפלים של ׳הביטוי האישי׳, ביטוי חופשי בהקשר של קונפורמיזם מודע ורצוני, שהוא כנראה מייצג נכון יותר את רוח התקופה, ושאיפתו האמיתית של האינדבידואל בעידן הרשת החברתית.

בסרט תיעודי שצפיתי בו לאחרונה בנטפליקס על שבטים ילידים מנותקים מהציויליזציה ביערות האמאזונס בברזיל, צולם אחד מהם אומר, חודש אחרי שקבוצה של עוזרים מהממשלה מצאה אותם עירומים כביום היוולדם: "זה טוב" והוא מצביע על חולצת הטריקו שלו (פריט מס׳ 044), ואז הוא הסיר את כפכף הגומי (פריט מס׳ 041) שעל רגלו  ואמר "זה גם טוב".

תודות: לפרויקט שותפים רבים אשר עמלו ושקדו על הצלחתו בחודשים האחרונים וברצוני להודות להם. צוות LNET, והצוות המקצועי של הפרויקט: עינת קרhצ'מן המפמ״רית המובילה, חגי קרפ ונופר קן. לצוות מנהל תקשוב ומשרד החינוך: עדי שטיין ורינת שופמן רובינשטיין. לצוות ישראל דיגיטלית: אבישי פרידלר וערן רביב. לאירית מילוא, מפתחת ההדרכה מטעם LNET שליוותה את הפרויקט ופיתחה אסטרטגיות למידה מנקודת מבט של הלומדים והצליחה לייצר יחד עם עינת ואיתי קורס נכון מבחינה פדגוגית, מעניין ויצירתי. לכל צוות LNET אלינור, דניאלה, נועם הבמאי וכל יתר צוותי הצילום והסיוע בהכנת הקורס.

ראו את אחת הכתבות בנושא ב- Time Magazine

http://time.com/5078060/apple-iphone-slow-down-update/

חאלב נעלמת, 2016 – חאלב (ארם צובא) היא אחת הערים הראשונות בהן התיישבו יהודים עוד בימי בית שני, והיתה עיר משגשגת של מסחר ותרבות לארבע דתות שונות. כיום היא קרועה בין חמש כוחות צבאיים שונים השולטים בחלקיה השונים של העיר, ומחריבים אותה עד היסוד. השולחן ׳חאלב נעלמת׳, מתאר מקטע של העיר, הרוס למחצה, סגור בתוך קופסת שולחן המכוסה זכוכית, הבנוי במתאר קו החומה של העיר העתיקה. ׳חאלב נעלמת׳ הוא שולחן המכיל קפסולה של הרס, שנובעת מאדישותו של העולם למלחמת האזרחים בסוריה שגובה עד כה חצי מליון הרוגים, ובינהם גם נשים וילדים רבים, ואין רואה את קיצה.

׳קפה על האש׳, 2015 – ׳קפה על האש׳ הוא שולחן שבמרכזו מבער גז קטן, התלוי על מסגרת המתכת המשורגת בתוך עץ הזית המרכיב את השולחן בתצורת העיר העתיקה בירושלים. השולחן מאפשר להכין קפה שחור בשולחן האירוח עצמו, ולהגישו חם וטרי. השולחן מדגיש את מסורת הכנת הקפה כחלק מההוויה התרבותית של אירוח וקבלת אורחים הנהוגה באיזור, ומדגיש את הקפה כטקס, בעל משמעות חברתית. לצד השולחן מופיעים מספר פינג׳אנים של המעצב חיים פרנס, השואלים את הדימוי שלהם מהתרבות הישראלית המקומית. פינג׳אן קופסת השימורים הצבאית מדגיש את המעבר של העיר ירושלים לשדה קרב, ואת תושביה משני צידיה לבשר התותחים של מלחמה זו. התערוכה מתקיימת ביוזמת ובתמיכת אגף קשתו״ם של משרד החוץ, ומוזיאון מגדל דוד בירושלים.

עוזרי עיצוב: אבי פדידה, נועם יעיש, רוני זסלבסקי, טל פרגר גלילי

]]> http://www.7designthinking.com/?feed=rss2&p=765 0 http://www.7designthinking.com/?p=762 http://www.7designthinking.com/?p=762#respond Thu, 24 Mar 2016 21:50:16 +0000 http://www.7designthinking.com/?p=762

המדריך מאוייר כולו באופן גרפי ספציפי, כשהרקע האפור והקו הכחול כהה עובר כחוט השני בכל האיורים.

http://www.br.de/fernsehen/ard-alpha/sendungen/punkt/germany-understand-country-people-100.html

פרצופה של האישה בתמונה הראשית מעוות בכוונה באופן מוזר על מנת להביע כעס על נגיעת היד של המהגר בישבנה. הכיתוב מוסיף כי הדבר נכון גם לנגיעה בישבנם של גברים.

This summer, Lego will release its first-ever minifigure that uses a wheelchair, the company says, confirming reports that emerged after one of the toys was seen at a toy fair. In recent years, the company has been urged to show more diversity in its offerings.
German website Zusammengebaut and other Lego fan outlets published photographs of the figurine at the International Toy Fair in Nuremberg, Germany, on Wednesday, setting off celebrations among those backing a movement called Toy Like Me, which urges Lego, Hasbro, Fisher Price and other toymakers to include disabilities in some of their figurines.
Included in Lego's upcoming Fun at the Park set, the wheelchair is seen being used by a youth wearing a beanie cap and a hoodie.
"We are beyond happy right now," Rebecca Atkinson of Toy Like Me says in a statement posted online. "Lego have just rocked our brick built world and made 150 million disabled kids, their mums, dads, pet dogs and hamsters very very happy.
The wheelchair is part of Lego's City line and will go on sale in June, according to Emma Owen, Lego's spokesperson in Britain and Ireland.
"This is the first LEGO mini figure with a wheelchair, although previously there was a LEGO Duplo range, a series of the toys aimed at pre-school children, that featured an elderly man in a wheelchair," website The Mighty explains. "That set was criticized by activists for reinforcing stereotypes about wheelchairs only being for the elderly. This new figure is a part of the LEGO line aimed at older kids."
Atkinson, a journalist and disability consultant, says Lego's move "will speak volumes to children, disabled or otherwise, the world over."
More than 20,000 people have signed Toy Like Me's online petition that calls on Lego to use its toys to "help generations of kids, (both with and without disabilities), grow up with a more positive attitude to human difference!" [Copyright 2016 NPR]
Image Credit: Screengrab of Zusammengebaut video by NPR

סאפר הפך להיות המעצב הראשי של חברת IBM וטביעת האצבע העיצובית שלו נותרה עד היום עשרים שנה מאוחר יותר, כסיממן של בידול עיצובי עבור חברת לנובו Lenovo שרכשה את מחלקת המחשבים הניידים של IBM.

התפישה העיצובית של סאפר התבססה על רעיון חזק אחד, המובלט על רקע גישה ישירה ופשוטה. עיצוב בוטה שאינו ׳צועק׳ בכל כלי התזמורת אלא בכלי אחד בלבד, כשכל היתר משמש כרקע שקט ואיכותי לאותו הכלי.

ריצ׳ארד סאפר משאיר אחריו מורשת רצינית ואיכותית שלא תחלוף במהירה משום שיש בה מרכיבים על-אופנתיים, המגיעים מאיכות, כנות גישה, המצאתיות וגאונות של תפישה חזותית ופונקציונאלית.

אז הינה הטבלה המלאה:

השכר של בעלי תפקידים באפל.

המעגל הלבן במרכז הדגל איננו סימטרי או גיאומטרי. הוא נראה כמו כתם. יותר מאשר ׳ביצה׳, ׳ירח׳ או ׳כדור הארץ׳. בדקתי במספר רב של דימויים ונראה שמעגל הלא סימטרי חוזר על עצמו בדגלים רבים. האם יוצרי הדגל לא מסוגלים לצייר מעגל מושלם? זה לא נראה כוון נכון של חקירה. הסיבה היא אחרת. נסתרת ולא ברורה לעין המתבונן.

בחלק העליון של הדגל רשום עיקר האמונה (אשהד): ׳אין אלוהים מלבד אללה׳ שמגיע מתוך השבועה אַשְׁהַדֻ אַנַּ לַא אִלַאהַ אִלַּא אללַּהַ. בתוך הביצה הלבנה מופיע המשך עיקר האמונה (אשהד): ׳מוחמד שליח האל׳ אַשְׁהַדֻ אַנַּ מֻחַמַּדַן רַסוּלֻ אללַּה. בדגל האשהד כתוב בצורה מוזרה כאילו אלוהים הוא שליח מוחמד: ״אללה רסול מוחמד״. זוהי קאליגרפיה בסגנון ארכאי שנקרא מלמטה כלפי מעלה. על פי המסורת זוהי הדרך שבה מוחמד חתם על מסמכים בטבעתו. הסיבה לצורת המעגל העקום היא הרצון להביע את תצורתה של החותמת. 

בחלק התחתון של הדגל רשומה שמה של המדינה האיסלאמית בעירק ובשאם (סוריה): איל דאוולה אלערביה ואלשאמיה. בחודש האחרון שמה של המדינה קוצר ושונה כנראה מתוך התפתחות החזון של הקבוצה להכיל מספר רב יותר של מוסלמים מתנדבים ולהאיר את החזון רחוק הטווח שלהם להקמת ח׳אליפות דומה בגודלה לזו של הח׳אליפות ההסטורית שממנה הם גוזרים את השראתם.

הארגון קם ב- 2004 על ידי מוסאב אל זרקאווי, כשנה אחרי פלישתם של כוחות הברית לתוך עיראק כשלוחה של אלקאעידה. העיצוב השחור של הדגל הפך לפתע עם פרסומם של תמונות הכיבוש, ההרג האכזרי וההוצאות להורג בפומבי לפופולארי. מוסלמים ברחבי העולם החלו לתלות את הדגל בפתח ביתם ולהתגאות בהשתייכות לפרשנות המוסלמית של החזון שלהם.

מאין נשאב העיצוב של הדגל השחור? התשובה מן הסתם, טמונה בהסטוריה של הח׳אליפות של בית עבאס. הדגל השחור היה דגלה של הח׳אליפות בשנותיה הראשונות של האימפריה המוסלמית. במאה השישית ועד המאה השמינית  הח׳אליפות התפרסה מפרס במזרח ועד ספרד. המסורת מתארת את הדגל השחור כדגלו של מוחמד. אך שצבע השחור הוא צבעם של בגדי הבדואים ויושבי המדבר זה אלפי שנים.

הח׳אליפות של עבאס במאה השמינית לספירה

החזון של הח׳אליפות של אבו באקר אל בג׳דאדי

הדגל מוצע למכירה ב-ebay ובתקופה האחרונה התרבו התמונות של בתים באירופה ובארה״ב המניפים את הדגל. ההצהרה הדתית על הדגל ששמורה לכל מוסלמי באשר הוא מסמל את הקריאה האוניברסאלית של הח׳אליפה לאיחוד הכוחות האיסלאמיים במלחמת הקודש של מוחמד. דגלים שחורים בעיצוב דומה מונפים באיזורים נרחבים של אפריקה המוסלמית, צפון אפריקה, תימן וקבוצות קיצוניות במצרים ובלוב. הדגל השחור מונף בסמוך להוצאות להורג ועל גבי כלי הרכב, ובערים בכל פינה במזרח התיכון. האיסלאם בגרסתו הקיצונית, מנסה לממש חזון דתי בפרשנות קיצונית שיש בה ערכים הסותרים את ההומניות הבסיסית. השחור הוא דגל המוות. אידאולוגיה הדוגלת בהרג על מנת לשנות את אמונתו של היחיד אינה דתית במובן הריליגיוזי של המילה. אין לה ערך אוניברסלי משום שהיא תקרוס לתוך עצמה. השלטת אמונה בכוח ורדיפת ׳הכפירה׳ היא כפירה בעיקרי הרעיון האלוהי הפשוט והברור של ׳חופש הבחירה׳ שניתן לאדם לברור בעצמו בין טוב ורע. הפנטזיה של ח׳אליפות איסלאמית במאה העשרים ואחת תתגלה כהרת אסון. אמצעי ההרס והטכנולוגיה הזמינה יכולים לגלגל תרחישים של הרג המוני שלא ידעה האנושות מעולם. עשרות שנים של מלחמת דת שצפויות לנו יכולות למוטט את הציביליזציה האנושית למרחץ דמים קולוסאלי.

המלחמה האמיתית אינה מתרחשת על פני הקרקע או באויר אלא ברעיונות. הרעיון של הח׳אליפות האיסלאמית בשם אללה ובשם מוחמד היא רעיון מסוכן לאנושות. ראשית לאלה שמסכימים לקבל על עצמם את שלטון הח׳אליף הדיקטטורי הדתי, ומסביב לכך אוכלוסיות אחרות במעגלים הולכים וגדלים  במזרח התיכון, באפריקה, אירופה, הודו וסין, וכמובן בכל מקום בו יש אוכלוסיה מוסלמית.  האם אפשר לעצור את הרעיון הדתי המזויע הזה? האם ניתן לעצור את התפשטות הרעיון? כוח צבאי הוא אמצעי מוגבל בעצירת רעיון. האנושות, אם היא חפיצת חיים, צריכה לחשוב על כלים אחרים לעצירת התפשטות הדגל השחור.

http://www.bbc.com/future/story/20140314-learn-to-be-creative